<h1>ראבי"ה סימן תתצ"ו</h1>
<h2>דף קכב.</h2>
על האשה ששאלת אם מותרת לינשא אם לאו, אומר אני אחרי שר' יוסי מעיד מפי עד שמת ר' אשר בר' יוסף וגם נתן לי סמנין שאמר שהיה לו אשה ובן בת בווירצבורג ושם אביו ושם עירו, שאשתו מותרת לינשא, ואע"פ שר' יוסי אינו בפנינו להעיד עדותו, אלא כתב ידו שמכירים העולם כתיבתו, מקבלין עדותו, ולא חייש להא דאמרי [לעיל ל"א ע"ב] מפיהם ולא מפי כתבם. ומצאתי ראיה בירושלמי בסוף יבמות [פט"ז ה"ז], מצאו כתוב בשטר, מת פלוני, נהרג פלוני, ר' ירמיה אמר משיאין את אשתו, ר' אבין אמר אין משיאין את [אשתו], מתנית' מסייע לדין ומתני' למסייע לדין לר' ירמי', דתני' על פי שנים עדים ולא על פי כתבן ולא על פי התורגמן ולא על פי עד מפי עד ועכשיו אין משיאין עד מפי עד ודכוות' על פי כתבן ועל פי מתורגמן משיאין, מתני' מסייע לר' אבין ויפה כח העדי' מכח השטר שהעדים שאמרו מת פלוני, נהרג פלוני, [משיאין את אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני] אין משיאין את אשתו, ויפה כח השטר מכח העדים שהמלוה בעדים גובה מנכסים בני חורין בשטר גובה מנכסים משועבדים. ונר' דהילכת' כדברי המיקל בעדות אשה דהואיל שאנו מכשירין עדות פסול משום עגונ', הוא הדין מפני כתבם כר' ירמי' דאמר משיאין את אשתו. וכי האי גוונ' אמרי' בפ' מי שאחזו במסכת גיטין [ע"א ע"א] אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט וכו', עד א"ר זירא אי קשי' לי הא קשיא לי, דתני' לא יגיד פרט לאלם שלא יכול להגיד אמאי הרי יכול להגיד מתוך הכתב, א"ל עדות קאמרת שאני עדות דרחמנ' אמר מפיהם ולא מפי כתבם, מיתיבי כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין למשאות ולמתנות ולעדיות ולגירוש', קתני מיהת עדיות, אמר רב יוסף בר מניומא אמר רב ששת בעדות אשה דאקילו בה רבנן, אלמא דגבי אשה אקילו, ואפי' ברמיזה שאינו מפיהם דהיינו כמו מפי כתבם כשר (כשר), דאיכא למימר נמי ההיא ברייתא דמייתי סייעת' לר' אבין דאין משיאין מוקי לה ר' ירמי' במשנה ראשונה אבל במשנה אחרונה דהוחזקו להיות (נישואין) [משיאין] אפי' מפי אשה ומפי קרובין משיאין אפי' מפי כתבן, וכרב ששת קיימ' לן באיסור[א] וכר' ירמי' שהם רבי' לגבי ר' אבין. מיהו מסקנ' דגיטין [ע"ב ע"א] אמרי' קול לאפוקי מדרב כהנ' אמר רב דסבירא ליה כרשב"ג דאמר אבל פקח ונתחרש, ורבנן פליגי עליה הואיל שאינו שומע ואינו מדבר, אבל בנשתתק דמתני' דשומע ואינו מדבר מודי' דבודקין אותו, (בסתמ') [כסתמא] דמתני'. ובמסכת יבמות בסופה מקשינן וסבר ר' עקיב' על פי אשה לא, והתני' עד האשה בעלמא מהימנא, לא קשיא כאן קודם שהוחזקו כאן לאחר שהוחזקו. והייתי מוכיח כאשר פירשתי לעיל ההיא בריית' אליבא דר' ירמיה. ועוד בפר"ח בפ"ב דכתובות [כ' ע"א] מצאתי, כותב אדם עדותו על השטר, כגון דפתר שיש לו בביתו וכותב בו על עניין שיעבור בידו ובא בעל העדות ותובעו להעיד לו ומצא בדפתר שלו כתוב ביום פלוני נמסר לי עדות כך וכך הול(י)ך ומעיד לו עליה אפי' לאחר כמה שנים ואע"פ שהוא בכתב ידו אמר רב הונ' והוא שזוכרה מעצמו זולתי הכתיבה, ור' יוחנן אמר אע"פ שאינ(ה)[ו] זוכרה מעצמו זולתי הכתיבה ור' יוחנן אמר אע"פ שאינ(ה)[ו] זוכרה מעצמו אלא על ידי כתיבתו דיי. ולדברי הכל עד החתום על השטר אינו צריך להיות זוכר העד[ות] אלא אע"פ שאינו זוכרה מעיד שזה כתב ידו, שאילו היה צריך להיות זוכרה אין אחד יכול לקיים חתימת חבירו. ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל [כתובות פ"ב ה"ד] סייוע לזה [ה]פי', א"ר זעירא תני בכתוב[ו]ת דבי רב זה אומר כתב ידי וזה אומר כתב ידי צריכין שיצטרף עמהם אחר דברי ר', וחכמי' אומרי' אין צריכין וכו', א"ר זעירא דברי ר' במעיד על השטר ודברי חכמי' במעיד על המלוה, תני כותב אדם את עדותו על השטר ומעידה אפי' לאחר כמה שנים, רב הונא אמר והוא שיהי' זוכר את עדותו, ור' יוחנן אמר אע"פ שאינו זוכר, ואתייה דרב הונ' כדר' ודר' יוחנן כרבנן. מצאתי בפ' ד' אחין [ל"א ע"ב] מפורש עד כאן מצאתי לשון פר"ח. ונ"ל דקשי' ליה דקאמר התם לנחי' גבי עדים אי דמציידו ליתי סהדי וכו' עד זימנין דחזו בכתבם ואתו ומסהדי ורחמנ' אמר מפיהם ולא מפי כתבם. ומצאתי בספר המקצועו' ובספר חפץ דמתרצי (הוא), דהא דאמר מפיהם ולא מפי כתבם כשאינו כתב ידם, וההיא דכתובו' דפליג(ו) ר' יוחנן ואמר אע"פ שאין זוכרין בזמן שהוא כתב ידם, ולדב' פר"ח וספר חפץ בזה המעשה שנחתם ר' יוסף ומכירין חתימת חשיב כמפיו ולא מפי כתבו ואפי' בשאר עדיות דאוריית' כשר. ומצאתי בספר האלפסי שכתב הא מילת' מקשו רבנן דיבמות [שם] אמרו מפיהם ולא מפי כתבם והתנן [כתובות כ"ח ע"א] נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי ואי ס"ד דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם השתא אע"ג דאמרי אינהו זהו כתב ידינו בעינן עד דידעי לסהדות' ומסהדי לה על פי ואי לא לא הוי עדות כי אמרי אחריני זה כתב ידו של פלוני, ומסתברא לן כי אמרי' עדות שבכתב לא הוי עדות, הני מילי היכא דאיתיה לשטרא תותי ידי סהדי דכמה דלא נפק' לסהדות' מתות' ידיהון דסהדי כמה דלא מסהדי בה עד השתא דמיא דהא אי בעו כבשו לשטרי ולא מסהדי, הילכ' אי מידכרי לסהדות' ובעל פה מסהדי אין, ואי לא, לא. אבל נפיק מתותי ידיה בעל דין לא אמרינין ביה ולא מפי כתבם, דהא מעידנ' דחתמי בשטרי ויהבוה למרי דשטרי ולא יכלי למיהדר ביה הוי כמי שנחקרה עדותן בב"ד, הלכך מפיהם קרינא ביה ולא חשיב מפי כתבם, ומהאי טעמא מקיימינן לשטרי בחתימת ידי סהדי ולא חיישי' אי מדכרי לה סהדי. והא דתנו רבנן [שם כ' ע"א] כותב אדם עדותו וכו' ופליגי בה רב הונא ור' יוחנן, מיתוקמ' כגון עדות דאיכא תותי ידיה דסהדי, ומשום הכי אמר רב הונא והוא שזוכר' מעצמו, עד כאן לשונו. ואני יואל הלוי תמהתי לפי דבריו שפסק כרב הונא ואנן קיימ' לן כר' יוחנן אפי' לגבי דרב, דהוא רביה דרב הונ', והיכי מקיים הא דאמרי' ביבמות [ל"א ע"ב] מפיהם ולא מפי כתבם, ונר' לי דההיא דיבמות מיירי, כגון שקידש בשטר כדתני' בפ"ק דקידושין [ט' ע"א], בשטר כיצד, כתב לה על הנייר או על החרס הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי זו מקודשת, וצריך ליתן לה בפני עדים, דקימ' לן עידי מסירה כרתי, וצריכי לעידי הקבלה, כדאמרי' בפ' התקבל [ס"ג ע"ב] צריכה שתי כתי עדי' שנים שיאמרו בפנינו קיבל, ומקשינן בגמ' קיבל למ', ומשני הא מני ר' אליעזר היא, דאמר עידי מסירה כרתי, דהכא לא חתמי סהדי מועיל החתימה הלא צריכין להעיד שמסר בפניהם, הילכ' לא חתמי והיינו דקאמר אי לא דכירי מפי כתבם קרינ' ביה, ואפי' לר' מאיר אומר אני דצריך עדים לקבלת קידושין, דהא אפי' שניהם מודי' אמרי' בקידושי' [ס"ה ע"א] דלא מהמני משום דחייבי לאחרינ', דאפי' הביאה בידה שטר חתום בקידוש' לר' מאיר דאמר עידי חתימה כרתי דלא מהמנ', מה שאין כן בגט דחתם אינה מעיזה פניה בפני בעלה וגם שבאתה להתיר עצמה לאחריני ולצאת מחזקת איסור אשת איש ואין דבר פחות משנים כן נ"ל. [אבי מורי].
